מגילת קוהלת
נהוג לקרוא בשבת חול המועד של סוכות את מגילת קוהלת שכתב שלמה המלך ובה מעלה שלמה הירהורים על מהותו של האדם , על חייו, כיצד התנהג  וכו' וזוהי כנראה הסיבה לקריאת המגילה בסוכות שהרי אנו לאחר ימי חשבון הנפש של הימים הנוראים וכן ב"זמן שמחתינו" (סוכות). במגילה שלמה מתלבט קשות ומביע פסימיות לגבי האדם "מַה יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל עֲמָלוֹ  שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". מהו סוד האושר של האדם, האם חוכמה? כי הרי אומר שלמה " כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." האם עושר?, שלמה מספר במגילה את כל עושרו, בתים וארמונות, פרדסים וגנים מקנה רב מאד ועל כך הוא אומר " וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

אחד המסרים החשובים הינו שלכל דבר זמן והחוכמה לבצע את הדבר הנכון בזמן הנכון "עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת,וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.  עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ, עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת (החוכמה מתי לשתוק) וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב  וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה  וְעֵת שָׁלוֹם".

שלמה גם שם דגש על חברות בין האנשים כי  "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן הָאֶחָד" בנוסף מתלבט שלמה לגבי הקשר עם בת הזוג ומעלה סתירות  מצד אחד אומר שלמה " רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", (בספר משלי כותב שלמה "מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹב") ומצד שני "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת הָאִשָּׁה" (בעולם החרדי ידוע השאלה כשבחור מתחתן האם הוא "מוֹצֶא", התחתן עם קלפטע – אשה מרשעת או "מָצָא" התחתן אם אשה טובה) , בנוסף אנו מוצאים במגילה את הפסוק המשמש כל חברה עסקית בהכנת התקציב לשנה הבאה "מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה".

ישנם עוד משפטים בעל מסר חשוב מאד שאותם כותב שלמה המלך , להלן מקבץ קטן לפרשנותו של כל אחד ואחד.
וכנאמר: וכל העושה זאת , עושה זאת על אחריותו בלבד"

1. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
2. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ
3. טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם--מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל
4. אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף
5. מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיר--אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ, לִישׁוֹן.
6. טוֹב, לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם--מֵאִישׁ, שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים
7. אַל-תֹּאמַר, מֶה הָיָה--שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה:  כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה
8. שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.
9. תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ  (פיזור סיכונים)

לאחר אין ספור התלבטויות מהי הדרך הנכונה מגיע שלמה בסוף המגילה למסקנה שמהותו של האדם מתבטאת בקשר שלו לאלוהיו "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

הושענא רבה
היום השביעי של חג הסוכות נקרא "הושענא רבה" ביום זה נוהגים בתפילת הבוקר להקיף את בימת בית הכנסת שבע פעמים ולקרוא בקול רם את תפילת ההושענות. בכל אחד מימי חג הסוכות אנו מתפללים תפילה מיוחדת שבה (על בסיס אותיות הא"ב) אנו מבקשים מהקב"ה ישועה.  "הושע נא למענך אלוהינו הושע נא,..." יום זה גם נקרא בתלמוד יום חיבוט הערבה שביום זה היו הכוהנים בבית המקדש חובטים את הערבה ולאחריה מטילים אותה לכיוון המזבח. יום הושענא רבה הוא גם יום המסיים בפועל את הימים הנוראים. מופיע במדרש שבמוצאי יום כיפור נגזר דינם של הצדיקים לטוב, של הרשעים לרע ואילו אותם שעדיין לא הוחלט  מיידית לגביהם הם תלויים ועומדים עד ליום הושענא רבה שאז נגזר דינם לכן גם יום זה הוא יום תפילה ותחנון.

שמחת תורה
חג זה כשמו כן הוא, אנו שמחים עם התורה שביום זה אנו בעצם סוגרים מעגל שלם של קריאת כל פרשיות התורה
בחג זה אנו קוראים את הפרשה האחרונה של ספר דברים, פרשת "וזאת הברכה" ומתחילים לקרוא את חלקו הראשון של ספר בראשית. נהוג שכל הנמצאים בבית הכנסת עולים לתורה כשאת הפרשייה האחרונה מעלים לתורה את כל הילדים מתחת לגיל בר-מצוה ומברכים עימם את ברכות התורה.

חלוקת כל הפרשות התורה על פני שנה שלמה החלה בתקופת הגאונים (700-900 לספירה) שעד אז המנהג היה לקרוא את כל התורה פעמיים בשבע שנים.

בפרשת וזאת הברכה אנו מוצאים את הברכות שברך משה רבינו את שבטי ישראל לפני מותו ולפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל כשכל שבט ושבט זוכה לברכה למעט שבט שמעון. הפרשנים מסבירים זאת שלמשה "היה חשבון" עם שבט שמעון לאחר המקרה שבו נשיא שבט שמעון הביך את משה כפי שמופיע בסוף פרשת בלק שבספר במדבר לאחר שבלעם נכשל בקללותיו על עם ישראל מיייעץ לבלק מלך מואב להכשיל את עם ישראל בזנות, ולכן בנות מואב יצאו לפתות את בני ישראל לעבודה זרה, ובעקבות החטא העניש הקב"ה את בני ישראל בהבאת מגיפה שנהרגו בה עשרים וארבע אלף איש. אחד מנכבדי בני ישראל, הנשיא של שבט שמעון זמרי בן סלוא התייצב בפני משה יחד עם כזבי בת צור שהיתה הבת של מלך מדין (מה שמלמד על מלך מדין שהסכים שבתו תרד לזנות על מנת להחטיא את בני ישראל) אותו זמרי "הסתלבט" על משה שגם הוא היה נשוי למדיינית (צפורה בת יתרו). משה לא ידע כיצד להגיב ואולם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לקח רומח (חנית) בידו ודקר את נשיא שבט שמעון ואת המדיינית והרג את שניהם.

אנו מכירים את חברת חיפושי הנפט "גבעות עולם"  שם החברה נלקח מפרשתינו,  בברכת משה ליוסף " וּלְיוֹסֵף אָמַר, מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, ....  וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם"   לפני מספר שנים ייצרה חברת שמן מותג בשם "מגד" ומכאן גם הקשר לחיפושי נפט מגד-שמן-נפט 

בין הברכות אנו מוצאים את הברכה לשבט בנימין " לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"  והכוונה שמיקומו של בית המקדש היה בשטח נחלתו של שבט בנימין (ירושלים) והיה ממקום בין ההרים ("בין כתפיו" ) כידוע, ירושלים הרים סביב לה.

בברכה לשבט אשר אנו מוצאים את הפסוק " וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" שמן=שמן זיתים  ואכן כל איזור נחלת שבט אשר שנמצא בגליל משופע בעצי זית.

לאחר שמשה מסיים לברך את עם ישראל מגיעה שעתו לעבור מהעולם ויהושע בן-נון מקבל פיקוד  וכך כתוב:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ  ה’אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן.  וְאֵת, כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים  עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר  ה’אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב  עַל פִּי יְהוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.   על פי המסורת משה רבינו נפטר בז' באדר לכן נקבע על ידי מדינת ישראל יום זה כיום זיכרון לכל חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

התורה מספרת גם על עוצמתו של מנהיגותו של משה שיכולת התיפקוד שלו כמנהיג היתה זהה מהימים שהיה מנהיג צעיר ועד הגיעו לגיל 120  "וּמֹשֶׁה, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה  בְּמֹתוֹ; לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה" .

והתורה מסיימת בדברי הספד על משה"  וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל פָּנִים.  לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו, וּלְכָל אַרְצוֹ.  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". 

"אמרי אמיר"
שמחת תורה - המגיד מדובנא זי"ע הסביר, מה הטעם שאנו מחכים עם שמחת תורה עד לאחר סוכות ולא קובעים אותו לשבועות? דהרי לכאורה שמחת התורה היתה צריכה להיות בחג השבועות באותו יום שקבלנו את התורה, ולמה מחכים עד לאחר סוכות? אלא למה הדבר דומה, לשדכן שימים רבים הציק לבחור אחד שיאות להכיר את המשודכת, יען כי היא אשה כל כך טובה, ממש מושלמת במעלותיה. לאחר שהפליג בשבחיה והציק לו מידי יום, הסכים הבחור להצעה, אף שעדיין לא נודע לו אם נכונים דברי השדכן, כי זאת היתה האפשרות היחידה להפטר מנדנודיו… ועל כן ערך חופה עם מנין אנשים ומעט מזונות. אך לאחר מספר חודשים התברר שכל מה שהשדכן אמר אודות הכלה הוא כאין וכאפס לעומת המציאות, כאלו מידות טובות ואצילות נפש! כזאת יראת שמים! כיון שכך, אמר החתן, צריך לערוך חתונה כמו שצריך, שכר אולם גדול, והזמין כל מיני כלי זמר, וקרא לכל אנשי העיר לבוא לחגוג בשמחתו. כך אנו עם התורה, ה' אמנם נתן לנו את התורה, אבל כפה עלינו הר כגיגית, ואנחנו הסכמנו, אבל לאחר חצי שנה ביחד, אנו רואים שכל מה שה' אמר זה מעט מזעיר לעומת שוויה האמיתי, לכן צריך לשמוח כראוי בשמחת התורה...

 

אירועים-היום לפני



כ"א תשרי תרס"ח 29.9.1907 הוקם ארגון השמירה היהודי "בר גיורא"
אחד הבעיות בהם התמודד היישוב הצעיר בארץ ישראל היתה בעיית השמירה על המושבות שהחלו לקום. עד לאותה שנה היו נתונים המתיישבים לחסדיהם של שומרים ערבים אשר היו אמורים לשמור על חיי היהודים, על רכושם ועל התוצרת החקלאית שלהם. המוכתרים של כפרי הערבים בסביבה הם שהכתיבו פתרון זה אשר ברצונם שמרו וברצונם לא שמרו ולפעמים אף גנבו. לצורך כך הגיעו למסקנה מספר פעילים מארגון "פועלי ציון" אשר היה להם ניסיון בהקמת כח מגן יהודי ברוסיה שהמצב לא יכול להשאר ועל היהודים לשמור על היהודים (כמה פשוט, שלא כמו תפיסה שרווחה כ-90 שנה לאחר מכן בעיירה שלווה בנורבגיה בה חשבו מספר יהודים טובים שערבים ישמרו/יהרגו/ימנעו מערבים אחרים לפגוע ביהודים להלן הסכם אוסלו).

לכן התכנסו ביפו מספר אנשים וביניהם יצחק בן צבי (נשיאה השני של המדינה), אלכסנדר זייד (השומר הידוע שפסל לזכרו ובו הוא נראה רוכב על סוס ושנמצא מזרחית לקרית טבעון ומשקיף על עמק יזרעאל), ישראל שוחט ועוד והקימו אגודה רשמית ולא חשאית בשם "בר גיורא" ששמה לה מטרה לקבל לידיהם את נושא השמירה על היישובים. שם האירגון נלקח משמו של אחד ממפקדי המרד הגדול הרומאים, שמעון בר-גיורא.

לאחר שהוקם האירגון ניסו ראשיו לשכנע את אנשי המושבות בנחיצות הארגון ואכן אנשי חוות אילניה (סג'רה, בין כפר תבור לצומת גולני) הסכימו ונחתם חוזה כספי בניהם. בעקבות הצלחה זו הצטרפו ישובים נוספים להסדר וביניהם הישוב כפר תבור (מסחה). לאחר התרחבות נושא השמירה הוקם שנתיים לאחר מכן בכפר תבור ארגון "השומר" על עיקרי תורתו של ארגון "בר גיורא" שחדל להתקיים.



כ"ג תשרי תרע"ח 9.10.1917 נפטרה שרה אהרונסון – שרה גיבורת ניל"י
שרה אהרונסון נולדה בשנת 1890, בזכרון יעקב. הוריה היו מראשוני המתיישבים במושבה. אחד מאחיה היה אהרן אהרונסון שהיה במקצועו אגרונום ולימים הקים את מחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) שמטרתה היתה לעזור לבריטים במלחמתם בתורכים ששלטו אז בארץ. בגיל צעיר נפטרה אמא ועל כתפיה הוטלו מטלות הבית. כשהיתה בת 24 נישאה לסוחר עשיר ועברה לגור עימו בקושטא (תורכיה). כשנה לאחר מכן החליטה לעזוב את בעלה ולחזור לארץ ישראל. בדרכה חזרה היתה עדה למעשי הרצח שביצעו התורכים בארמנים מה שגרם לה להבין שטוב יהיה למתיישבים בארץ להשתחרר מעולה של האימפריה העותמנית ולכן הצטרפה ליוזמתם של אחיה , אהרן ואלכסנדר במסגרת מחתרת הניל"י.
ראשי היישוב בזכרון יעקב אשר פחדו מצעדים קשים של השלטון התורכי לא ראו בעין יפה את פעילותם של אנשי ניל"י וביקשו מהם להפסיק ואולם נתקלו בסירוב מצד שרה אהרונסון שבאותה תקופה היתה אחראית על פעילות המחתרת ניל"י לאחר שאהרן אהרונסון לא חזר ממצרים ועקבותיו של אבשלום פיינברג נעלמו (נרצח על ידי הבדואים באיזור רפיח) ותפיסתם של חלק ממנהיגי המחתרת. שרה אשר הבינה שלא תהיה תקומה תחת השלטון התורכי המשיכה בהזרמת ידיעות לכוחות הבריטים כשערוץ העיקרי היה יוני דואר וכן מפגשים על סיפון אוניה בריטית אשר אחת לכמה זמן היתה מגיעה לחופי עתלית. באחת הפעמים נתפסה יונת דואר על ידי התורכים והם החלו במצוד אחר אנשי מחתרת הניל"י. בנוסף, התורכים תפסו את נעמן בלקינד שהיה חבר במחתרת ועינו אותו וקיבלו ממנו פרטים על הקבוצה ובעקבות כך החלו מעצרים של אנשי הקבוצה. שרה אהרנוסון נתפסה בביתה ב כשעד לרגע האחרון המשיכה להזרים ידיעות לבריטים.
במהלך חג הסוכות פשטו התורכים על המושבה והחלו לעצור מתושבי המקום שהיו חשודים בהשתייכותם למחתרת ובניהם שרה אהרונסון. התורכים עינו את שרה במשך ארבעה ימים בתקווה לחלץ ממנה מידע על הארגון. לבסוף הגיעה אליה השמועה כי עומדים להעביר אותה לדמשק. שרה ביקשה מהתורכים לעבור תחילה בביתה כדי להתרחץ ולהחליף בגדים, התורכים הסכימו. בהגיעה הביתה הוציאה מהמחבוא שהיה בבית אקדח וירתה אל תוך פיה. שלושה ימים גססה שרה עד שמתה.
סיפור חיה של שרה אהרונסון נכתב על ידי סופרת הילדים דבורה עומר אשר כתבה מספר ספרים הקשורים לסיפורה של הציונות בארץ ישראל כמו "הבכור לבית אב"י" שעסק בילדותו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית, "קול קרא בחשכה" על הרצל ומשפחתו, "אל ראש ההר" על דוד בן-גוריון ועוד.  על פועלה המבורך קיבלה את " פרס ישראל"  בתחום ספרות הילדים והנוער. בנימוקי השופטים נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".
כ"ד תשרי תש"ו 1.10.1945 הוקמה תנועת המרי העברית
שלושת המחתרות האצ"ל, הלח"י וההגנה היו חלוקות כיצד להלחם בבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה. כשהלח"י היה הקיצוני ביותר וטען ואף פעל כנגד הבריטים. מיד לאחר שהסתיימה המלחמה היו מפקדי ההגנה וההסתדרות הציונית משוכנעים שהבריטים ייסוגו מגזרות "הספרים הלבנים" ויקיימו את הבטחתם למימוש "הצהרת בלפור" בוודאי לאור השואה שהתרחשה. ואולם הבריטים לא רק שלא הקלו אלא אף החמירו את יחסם ליהודים. לאור זאת התקבלה החלטה על ידי דוד בן גוריון לאמץ את קו האצ"ל והלח"י ולהתחיל ולפגוע בבריטים (ההסתדרות הציונית בראשות ויצמן התנגדה לכך).
המעניין הוא שעד לתאריך זה היתה שנאה אדירה בין המחתרות עד כדי הסגרה לבריטים חילופי מהלומות, חטיפות ועינויים. ("הסזון") ולמרות זאת הוחלט על שיתוף פעולה. הנהגת תנועת המרי היתה בנוייה משני נציגי ההגנה (היות והיו הגוף הגדול), נציג אצ"ל ונציג לח"י שתפקידם היה לאשר את הפעולות.
במשך קיומה של "תנועת המרי העברי" בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן ע"י הפלמ"ח ושלוש ע"י האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה היו ליל הגשרים, פגיעה במשטרות בריטיות, חבלה במתקני הרכבת ופיצוץ מלון המלך דוד. פעולה זו היתה האחרונה ובעקבותיה פורקה תנועת המרי העברית עקב לחץ של ההסתדרות הציונית על מטה ההגנה לביטול שיתוף הפעולה.


כ"ה תשרי תק"ע  5.10.1809 נפטר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב – "סנגורם של ישראל"
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב נולד בגלצייה למשפחת רבנים וכבר בגיל צעיר התבלט בידיעותיו ובחריפותו בשנות העשרים לחייו נחשף לתורת החסידות שהחלה לפרוח ברחבי מזרח אירופה ונסע ללמוד אצל המגיד ממזריץ' שהיה תלמידו של הבעל שם טוב , מייסד תנועת החסידות. כאשר נודע להוריו שהיו ממתנגדי החסידות כי בנם הצטרף אל החסידים ישבו עליו שבעה (קשה לנו להבין היום את עוצמת ההתנגדות של הממסד הרבני בראשות הגאון מוילנא כנגד תופעת החסידות, הסיבה העיקרית היתה הפחד מתופעה חוזרת של תנועת  משיחיות השקר של שבתאי צבי) 
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב התפרסם בידיעותיו הרבות בתורה, ואף בחוגי המתנגדים הגדירו אותו כ"מלא תורה"  תופעה יוצאת דופן בימי המאבק בין המתנגדים לחסידים.  הוא לא הקים אחריו שושלת חסידית, אך היה מנהיג עממי ואהוב שהדגיש את יסוד השמחה ואת ההתלהבות בתפילה. הוא נהג לנסוע ברחבי אוקראינה, יחד עם מניין חסידים, כדי להפיץ את תורות החסידות בקהילות היהודים. היסוד המרכזי בתפיסתו היה אהבת ישראל - אהבת כל יהודי באשר הוא, חסיד או מתנגד, שומר מצוות או חוטא.
כפי שנאמר במסכת פרקי אבות (פרק א' משנה ו')  "הווה דן כל אדם לכף זכות"  וכן "הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" (אבות פרק א' משנה ט"ו) ולכן זכה רבי לוי יצחק  לכינוי "סנגורם של ישראל"  כפי שנאמר עליו "שהלך בדרכו של הבעש"ט כמלמד זכות על כלל ישראל" - לא רק על חסידיו. 
ר' לוי יצחק נפטר בחודש תשרי תק"ע - 1810 ונקבר בבית הקברות היהודי בעיר מגוריו, ברדיצ'ב.
להלן שני סיפורים הממחישים את הגדרתו של רבי יצחק  כסנגורם של ישראל
באחד הימים, לאחר קבלת השבת, עשה את דרכו רבי יצחק מברדיצ'ב לביתו. בעודו פוסע ומזמר זמירות שבת התקרב לעברו יהודי ובידו סיגריה. אותו היהודי היה ידוע ברבים כאיש המקפיד לחלל כל מצווה קלה כבחמורה. פנה אליו רבי יצחק ואמר לו: "אולי שכחנו שהיום שבת?" הביט היהודי אל רבי יצחק ואמר לו: לא , לא שכחתי את השבת , אני פשוט לא מאמין." הביט רבי יצחק השמימה ואמר:"רבונו של עולם תראה איזה צדיק יהודי זה, אומר אמת בפיו ואינו משקר."
בערב פסח כנס רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שניים מתלמידיו והטיל עליהם משימה.  מהראשון הוא ביקש שילך מבית לבית ולספר שיש חולה שחייב לאכול חמץ. התלמיד השני  נשלח לאסוף עבור החולה טבק טורקי, שבאותו הימים ייבואו היה אסור ברוסיה שהייתה שרויה במלחמה נגד האימפריה העותומאנית. אחרי שעה קלה, חזר השליח הראשון והתנצל על כך שהוא לא הצליח לאתר שום חמץ, הכל כבר נשרף לקראת פסח. כמה שעות מאוחרת יותר, חזר השליח השני יחד עם תהלוכה של אנשים נושאים שקי  טבק.  רבי לוי יצחק הסתכל על שני תלמידיו  והרים את מבטו כלפי מעלה: "רבונו של עולם, כמה בני ישראל אוהבים אותך. הצאר שם בכל פינה שוטר כדי לבדוק שאין טבק מטורקיה, ובכל זאת לכולם יש בלי סוף. לך אין אפילו שוטר אחד לבדוק שאין חמץ, וכל הבתים נקיים ממנו".


כ"ה תשרי ת"ר  3.10.1839 נפטר רבי משה סופר – החת"ם סופר
ר' משה המכונה החת"ם על שמו ועל שם ספריו (חידושי תורת משה), נולד בשנת ה'תקכ"ב. ובגיל צעיר התגלה כעילוי גדול בתורה במקביל ללימודיו התורניים למד מתמטיקה ואסטרונומיה. בשנת ה'תקס"ג התמנה לרב בפרשבורג (הונגריה) ועמד בראש ישיבה גדולה שהקים ומאות תלמידים הגיעו אליה מכל אירופה שמו של החת"ם סופר יצא והוא נחשב לפוסק אחרון שצריכים לסמוך עליו ולנהוג על פי פסקיו שהתקבלו ללא שום ערעור בקהילות הונגריה. החת"ם סופר פעל ליישוב ארץ ישראל, כמה מתלמידיו עלו לארץ וייסדו את כולל בני הונגריה בירושלים.
החת"ם סופר נודע בהתנגדותו לתנועת ההשכלה ולתנועת הרפורמה שהתפתחה ממנה וראה בכך סכנה אמיתית להמשכיותו של עם ישראל, הוא חשש שהיהודים ההולכים בדרך זו סופם להתבולל ולנתק עצמם מהעם היהודי (מה שהתברר ברובו כנכון) תחת הסיסמא "חדש אסור מהתורה" (משפט המושאל מכך שקיים אכילה מהתבואה החדשה (שנקראת חדש) לפני שמניפים את העומר בבית המקדש) הוביל את ההתנגדות ולכן אף התנגד לשינוי בלבוש, שינויים בסידור התפילה ועוד. יחד עם זאת הסכים החת"ם סופר שנכון וראוי ללמוד גם מדעים חיצוניים ואולם רק לאחר לימוד מעמיק בתורה.